<h1>חדושי רבינו פרץ — נזיר</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[נזיר ס"א ע"א] גמרא. מנא הני מילי. פירוש דגוים אין להם נזירות. והלא בשאר נדרים דינם [כישראל] (כדפרישית) [כדכתיב] איש איש מלמד שהגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל. (דתנן) [דתנו רבנן] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר. בני ישראל ולא גוים. פירוש שאם קיבלו נזירות אינו כלום, ומותרין לשתות יין ואין מביאין קרבנות נזירות. ואמרת אליהם לרבות העבדים למה לי קרא והא אמרת כל שהאשה חייבת בה [עבד חייב בה]. כלומר הא קיימא לן הכי, ובקידושין [כ"ג ע"א] איתא, לשון הקונטרס. (רוצה לומר דקיימא לן הכי). שאני הכא דאמר קרא לאסר איסר על נפשו, מי שנפשו קנויה לו יצא עבד. ואע"ג דהאי קרא דלאסר אסר גבי נדרים כתיב, מ"מ בריש נדרים [ג' ע"א] מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר להזיר. לשון הקונטרס.
<h2>דף ט:</h2>
[נזיר י"ח ע"א] אלא טמא שנדר שביעי עולה לו מן המנין. תוספת פרץ כהן, וקשיא לי הא איכא בינייהו טפי דטמא שנדר אינו מביא קרבנות טומאה ונזיר טהור מביא. וי"ל דבכלל שביעי עולה לו מן המנין הוא, משום דמאי טעמא עולה לו מן המנין מפני שאין לו להביא קרבנות. דדוקא בנזיר טהור שנטמא שיש לו להביא קרבנות בשמיני אין שביעי עולה לו מן המנין, אבל זה שאין לו להביא קרבנות עולה. אם כן חלוק הבאת קרבנות היא בכלל שאינו עולה לו מן המנין. לכך לא חשיב ליה בפרט שהרי בכלל אידך הוא כדפי'. וגם מאן דאמר דטעון העברת שער הוי בכלל, משום דהבאת הקרבנות ותגלחת שערו חדא מילתא היא, ולמאן דאמר דלא בעי העברת שער הוי משום דסבר דתגלחת הבאת קרבן יש לה, ומילי שאינו טעון הבאת קרבן אין טעון הבאת שער. עד כאן תוספת. ר' היא דאמר אין נזירות חלה עד שמיני. ולכך קאמר דבנזיר טהור שנטמא דאין שביעי עולה לו מן המנין. דאי ר' יוסי בר' יהודה האמר נזירות טהרה בשביעי היא דחלה. ואם כן שביעי מן המנין. לשון תוספות. וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו. פירוש אותו יום התחלת מנין ... והוא יום שמיני כדכתיב ביום השמיני יביא שתי תורים וכו' וכתיב וכפר הכהן מאשר חטא וגו' וקדש את ראשו ביום ההוא, דמשמע דבאותו יום מתחיל מנין ימי נזירות טהרה. ר' יוסי ב"ר יהודה [אומר] ביום תגלחתו. דהיינו שביעי ואז יתחיל לימנות, ולקמן מפרש טעמא היכי משמע. לשון הקונטרס. מאן תנא ר' יוסי ב"ר יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי היא דחיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי. והאי נטמא בשביעי קמא לאו דוקא, אלא כלומר טמא היה בשביעי ואם חזר ונטמא באותו שביעי עצמו בכה"ג טמאות הרבה מקרי, שהרי פסקה טומאתו מיד בשביעי (ושנה) [כששנה] וטבל וחל עליו באותו יום נזירות טהרה, ולכך כי נטמא באותו יום, מקרי טומאה אחרת, ולא טומאה אריכתא היא, ואפ"ה חד קרבן לבד הוא דמייתי, כיון דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן, לפי שאין מביא קרבנותיו עד יום שמיני הלכך אינו חייב להביא קרבן אחר. דאי רבי. כיון דאמר דנזירות [טהרה] לא חיילא עד יום שמיני. פי' שאינו יכול למנות ימי נזירות טהרה כי אם משמיני ואילך א"כ הך משנה דקאמרה דנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד היכי מיירי. אם דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי [כולהו] טומאה אריכתא היא. דכיון דלא חיילא עליה נזירות טהרה למנות ימי נזירות טהרה כי אם מחר, אפילו כל טומאות בשביעי [היה] לאחר שנטהר הוי כאלו נטמא בשישי, ולא מיקרו טומאות הרבה אלא חד טומאה אריכתא היא, ופשיטא שאינו מביא כי אם קרבן אחד. ואם נטמא בשמיני וחזר ונטמא [בשמיני] יתחייב על כל אחת ואחת. על טומאתו הראשונה קרבן אחד ועל שחזר ונטמא בשמיני קרבן שני. לשון תוספות. והלשון הכתוב בספרים הוא כך "הרי [יצא] לשעה הראויה להביא". פי' וכיון שיצא לשעה הראויה להביא קרבן הוי כאלו נטמא אחר הבאת קרבנותיו. לשון אאז"ל, אלא שמע מינה דר' יוסי ב"ר יהודה היא.
<h2>דף יח.</h2>
[נזיר כ"ג ע"א] והיא לא ידעה שהפר לה. פירוש והיא לא ידעה שהפר לה ושותה יין, בה הכתוב מדבר אם צריכה כפרה. דאי בידעה שהפר לה אמאי צריכה כפרה. כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם. בענינא דאשם תלוי כתיב שתי פעמים ור' עקיבא דריש חד מינייהו, (ואינו כן) [הראשון]. ר' יהודה הוסיף לדרוש גם את השני. לשון הקונטרס. ועלה בידו [בשר] חזיר. לאו דוקא, אלא עלה בידו חלב. לשון תוספות. ה"ג וכל הני למה לי צריכין דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא סליחה וכפרה משום דלאיסורא (אבל) איכונא, [אבל] חתיכה וכו', ואי איתמר גבי חתיכה משום דאיסורא הוא אבל הפר לה בעלה דהתירא הוא לא תיבעי כפרה וסליחה ואי איתמר הני תרתי [הוה אמינא הני תרתי] הוא דסגי להו בכפרה דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות דאיקבע איסורא אימא דלא ליסגי ליה בכפרה קמ"ל דלא. ופירש הקונטרס, דלא הוצרך התלמוד לומר ואי איתמר בשתי חתיכות, שהרי אין במשמע הפסוק להעמידו בשתי חתיכות. כך לשון הקונטרס.
<h2>דף כג.</h2>
[נזיר ד' ע"א] האוכל נבילה. פירוש שנתנבלה מערב יום הכפורים, דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן על איסורי נזיר שמצטרפין. כגון אם אכל מחרצנים וזגין ועלין ולולבין שאכלו להצטרף לשיעור חייב. ור' שמעון לית ליה [צירוף]. פירוש לא צריך לצירוף, דמכל שהו חייב, עד כאן תוספת. לא אמרו כזית אלא לקרבן. פירוש לענין הקרבן, כגון חטאת חלב, לשון הקונטרס. ר"ל להתחייב קרבן, והכא ליכא חיוב קרבן אם ישכח.
<h2>דף כז:</h2>
[נזיר כ"ז ע"ב] מתיב רבא קרבנו. פירוש קרבנו דבפרשת אשר נשיא יחטא קא דריש. ושלשה קרבנו כתיבי, חד בנשיא וחד בכשבה וחד בשעירה. ובאנו לדורשם. ואמר בקרבנו יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. והקשה בקונטרס, כיון דבחטאת דכתיב ביה קרבנו עסקינן, מאי קאמר ואינו יוצא בקרבן אביו פשיטא דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ותירץ דשמא הוה אמינא דכשיש לו בן דככרעיה של אביו דמיא ודלא אזיל למיתה. יכול לא יצא בקרבן אביו דבהמה שהפריש מן הקלה על החמורה. פירוש קלה חייבי כריתות כגון חלב ודם. וקרי להו קלה לגבי חטאות דשבת ועריות שהן חייבי מיתות ב"ד. מן הקלה על החמורה. פירוש מן הקלה שהפרישו על הקלה. על החמורה. שהבן חייב. או מן החמורה. פירוש שהפרישו אביו על החמורה, לא יתכפר לו הבן על הקלה. תוספת פרץ כהן, וקשיא דמאי צ"ל שלא יצא הבן בקרבן שהפריש אביו על הקלה וכל שכן על החמורה. [תיפוק ליה] דבעינן ושחט אותה לחטאת, לשם אותה חטאת, בפ"ק דזבחים [ט' ע"ב]. ואם שחטה לשם חטאת אחרת הוי שנוי קדש ומיפסיל. וצ"ל דסבר כרבא דאמר בפ"ק דזבחים [שם] חטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה, שהרי חטאת לשם חטאת נשחטה, ודסבר דה"ה חטאת חלב ששחטה לשם דחייבי מיתות דכשרה. דכמו כן קאמר התם לשם חטאת ע"ז כשרה משום דכמו כן נימא והרי חטאת לשם חטאת נשחטה. וכיון דאם היה חייב אביו חטאת חלב גרידא והקריבו הכהן לשם חטאת של שגגת שבת לא מיפסיל משום שנוי קדש, גם כשנתחייב שתי חטאות, אחד של חלב ואחד של שבת, והפריש חטאת לשם חטאת חלב והקריבו הכהן לשם חטאת שבת שנתחייב בה היה יוצא משום חטאת שבת שנתחייב משום שבת. דכיון דנתחייב חטאת חלב גרידא לא מחשיב שנוי קדש, גם כן יכול להיות נעתק משם חטאת חלב. הלכך אביו היה יוצא בו, אבל הבן כיון שלא הפרישו הוה אמינא דמאי דקאמר קרא דאינו יוצא בקרבן אביו הוי דוקא בכה"ג שהפרישו אביו על חלב ובא להקריבו על שבת, דקאמר דאע"ג [דהאב] היה יוצא בכה"ג דהבן לא יצא. אבל אם הפרישו אביו על חלב ובא הבן לצאת בו גם מחלב [הוה אמינא] דיצא בו. דהיינו מן הקלה על הקלה. ומ"מ קשיא דבתר הכי קאמר בהך ברייתא דאם הפרישו מן הקלה על הקלה לעצמו דלא כפר. לכך נראה לומר דאע"ג דנימא דאביו לא היה יוצא בו מן הקלה על החמורה, איצטריך קרא לאשמעינן דהבן לא יצא בו, משום דהוה אמינא דכיון דראוי לומר דהבן יוצא בקרבן אביו משום דככרעיה דאבוה דמי, ונעשה החטאת שלו, וירש אותה להתכפר בו כמו אביו הרי נשתנה הרשות ויכול הבן להתכפר בו בכל מה שירצה להתכפר בו. ונהי דהאב לא היה יכול להתכפר בו כי אם על מה שהפרישו, הבן לא ירשו להתכפר בו חטאת [לשם] אביו שהרי אין כפרה למתים. אלא ירשו להתכפר בו חטאת שלו. וכיון דיכפר על חטאת אחרת שלא הופרש עליו, לית לן למיבעי שיהא החטאת שיכפר עליו דומיא דחטאת שהופרש עליו, כיון דעל חטאת אחר שלא הופרש עליו בא לכפר, אלא שירשו להתכפר בו כל חטא שירצה. הילכך סד"א אע"ג דהאב לא יכפר בו מן הקלה על החמורה שלו [הבן יתכפר בו]. לכך איצטריך קרבנו לומר דאינו יוצא בקרבן אביו מן הקלה על החמורה. אבל מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה הוה אמינא (דלא) [ד]יתכפר משום דלא ממעט קרא דלא יתכפר בו מחטא, שהרי אביו ראוי להתכפר בו. עד כאן תוספת. תלמוד לומר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו, בבהמה שהפריש אביו אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, שהרי אין אדם מגלח על בהמות אביו בנזירות, כדאמרינן בשילהי פרקין [ל' ע"א] דאין מגלח על בהמת אביו כי אם על מעות סתומין של אביו. אבל יוצא הוא במעות שהפריש אביו אפילו מן הקלה על החמורה ומן החמורה על הקלה שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות. בזמן שהם סתומין ולא בזמן שהם מפורשין. כדמוכח בשילהי פרקין [ל' ע"א]. וקשיא והלא מעות מפורשין שהפריש אביו מפורשין הם ודומיא דהכי בנזיר אינו מגלח וי"ל דמיירי כגון באדם שהיה מחויב עולות וחטאות הרבה והפריש מעות סתם ולא אמר אלו לחובתי אלא בסתם ויש לדמותו למאי דאמרינן לעיל שראויין לבא כולן שלמים. ובכה"ג לא הוו מפורשות. ת"ל קרבנו דבקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא אפילו במעות שהפריש אביו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה. אבל הוא יוצא במעות שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה על החמורה ומן החמורה על הקלה ת"ל קרבנו על חטאתו. פירוש אף כי [כבר] דרשינן שלש (בהמות) [קרבנו] דכתיבי בקרא כדפרישית לעיל [כ"ז ע"ב], עתה בא לדרוש על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. יכול לא יצא בקרבן שהפריש עצמו אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה. שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב לא מעל. פירוש אם בשוגג עשה כן, שאין זו הוצאה מרשות הקדש כי אם מהקדש זה להקדש אחר. ומתוך שלא מעל לא כפר. דהכי מפרש בפרק בתרא דכריתות [כ"ז ע"ב]. ומאחר שאנו רואים דבשוגג לא כפר, דין הוא בשנתכוין לעקור חטאת חלב ולעשותו חטאת דם דנימא דלא כפר. והקשה הר"ם דאמרינן בפ"ק דזבחים [ט' ע"ב] דחטאת [חלב] ששחטה לשם חטאת דם כשרה, והכא אמרינן דלא כפר. ויש לחלק דהתם לא מיירי כשנתחייב שנים ולכך עדיף, אבל הכא דנתחייב שתיהם הויא עקירתו עקירה יותר. אי נמי י"ל דודאי להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיה עומד לכך איכא מאן דאמר כשרה. אבל הכא מיירי בשביל להתכפר בו משום דם חטאת שרוצה לעקרו ממה שהיה עומד מתחלה, לכן אמרינן דלא כפר. אבל יוצא ממעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה ומן החמורה [על החמורה], שכן אם הפריש מעות לעצמו על החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב יצא, שהרי מעל וכפר. פירוש דמעות דקדושת פה שאין בהם קדושת הגוף יוצאין מקדושתן יותר בקל ומעל וכפר. ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. פירוש ואע"ג דכבר דרשנו על חטאתו, מ"מ תרתי ש"מ, כדאמרינן בעלמא [גיטין נ"ב ע"א] אתם ולא השותפין אתם ולא אפוטרופסים דכולהו נפקי מחד אתם. קתני מיהא בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. מאי לאו אפילו בעלת מום. ואי כסתומין דמיא אמאי אין מגלח. הא למעות קיימא, וכמעות סתומין דמיא. דכי היכי דמגלח על מעות סתומין מגלח על בהמת בעלת מום. ומשני לא תמימה וכו'. עכ"ל התוספות.
<h2>דף כח.</h2>
[נזיר כ"ו ע"ב] אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן אמאי והא מעות גמירי. כלומר איך נמצא שיתפרשו בעשיית כהן. כשהבעלים קיימין לא יהיה הכהן רשאי לעשות אחד לחטאת ואחד לעולה לפי דעתו, אם לא ישאל פי הבעלים אם היה דעתם על הגוזלות מעולם לתת עיניו איזו לחטאת ואיזו לעולה. ומדאמר רב חסדא דהן מתפרשות בעשיית כהן, שמע מינה דאין לנו לומר שנתן הבעל עיניו עליהן מעולם, או אם נתן עיניו אותה נתינת עין אינה מעלה ומורדת. וה"ה לבהמה וסואר של קורות שהן כסתומין גמורין ויפלו לנדבה, ולא נימא מעות דוקא. כך פירש רבינו תם הסוגיא. אבל בקונטרס פירש לעיל חלוק דמעות וסואר ונסכא משום דהלכתא הכי גמירי במעות ודמי להו על כל העומדים לימכר לאלתר דהלכה כך נשנית, ולא פירשו הטעם משום דיש לומר עליהן יותר שביררן. ולפירוש זה קשיא בין מאי דקאמר מעות ולא עופות, ומאי מייתי מדרב חסדא, דלמה לא יתפרשו בעשיית כהן הרי לא נתפרשו מעולם. וכי אמרינן הרי הן כמפורשין, לאו משום שנתפרשו כך מעולם, [אלא], דהלכה כך נשנית דסתומין כאלה ששוהין אצלו זמן ארוך אינן דומיא דמעות דיפלו לנדבה, אלא יוליך לים המלח כשמת מפני התערובת. כך לשון תוספות.
[נזיר כ"ו ע"ב] מאי טעמייהו דרבנן. פירוש דרבנן קרי להני אמוראי. דאמרי מעות ולא בהמה מעות ולא נסכא מעות ולא סואר של קורות. אם כן [ד]מעות גמירי ולא דבר אחר. אלא מעתה. הכי נמי גמירי. מעות ולא עופות. (ודעופות) [והא עופות] הוי כמפורשין כמו שפיר' אלו לעולתי ולחטאתי לשלמי(ם). ולכך כשמת ילכו לים המלח, וגם הבעלים עצמם לא היו יכולים לבררם ולומר זה יהיה לעולה וזה לאשם וזה לשלמים, כיון דחשבינן להו כאילו פירש דמי חטאת ונתערבו, אלא יהיו צריכין לחללם על בהמות אחרות ולומר קדושת חטאת שבהן מחוללת על בהמה זו וקדושת עולה על זו וקדושת שלמים על זו. והואיל והכי הוא, גבי קינין נמי אם לקח אדם עופות לקינו ולא פירש זה לחטאת וזה לעולה חשבינן ליה כאילו פירש ונתערבו. דהא אמרינן לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמי ליה שדין אחד להן. א"כ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין וכו'. ופריך הכי, אמאי היכא דלא פירשום הבעלים בשעת לקיחה היאך יכול הכהן לעשות אחד לעולה ואחד לחטאת. והא מעות גמירי ולא בעופות. אלא הוו כמפורשין שנתערבו. ואפילו הבעלים עצמן לא יוכלו לברן כדפירשתי. אלא שמע מינה מדמצי הכהן לבררם, כדכתיב קרא ולקח ועשה, דודאי עופות הוו כסתומין והוא הדין בהמה ונסכא וסואר, ויוכלו הבעלים לבררם ולומר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי, וכי מת הוו כמעות ויפלו לנדבה. כך לשון הקונטרס. והתוספות פירשוהו כך, מאי טעמייהו דרבנן דאמרי מעות ולא נסכא. מתוך ששוהין אצלן זמן מרובה יש לנו לומר שבררן איזו לחטאת ואיזו לעולה. ומהאי טעמא אמרינן מעות ולא סואר. ואם כן אלא מעתה מעות ולא עופות, שאם הפריש שני תורים או שני בני יונה לקן שנתחייב נרצה לומר שלא יפלו לנדבה, דאין עליה תורת סתומין. וא"ת והלא אותן עופות אינן עומדין לשהות אצלו זמן מרובה אלא להקריב מיד. ואם כן לא דמו להני דלעיל. וי"ל שהיה שוקל הסברות, דכמו דאמרינן גבי נסכא דמתוך שהן עומדין לשהות אצלו זמן ארוך יש לנו לומר שבררן, הכי נמי גבי עופות יש לנו לומר שבררן. מאחר שהן בני הקרבה וראויין להקרב הן עצמן יש לנו לומר דכשהפריש בירר בדעתו איזו לחטאת ואיזו לעולה ואיזו לשלמים. כך לשון תוספות.
